מתי ניתן לקבל פיצוי בגין היגררות להתדיין בתביעת סרק?
אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בתביעות, שכבר מקריאה ראשונה שלהן, נראה כי הסיבה להגשתן אינה הרצון לזכות בפיצוי או בסעד כלשהו אחר מצד בית המשפט, אלא על מנת לגרום נזק או להפעיל לחץ מעצם הגשת התביעה, לצד השני, הנתבע. תביעות אלה, מוגשת מתוך הבנה כי הנתבע ייאלץ לשאת בהוצאות לשם התגוננות מפני התביעה, חסרת בסיס ככל שתהיה, ועצם הכורח להתגונן מפניה, יגרום לו לנזק ואולי יוביל אותו לוותר על זכויות לגיטימיות או אפילו לשלם כספים שכלל אינם מגיעים לתובע, וזאת, מטעמי חיסכון העלויות הכרוכות בניהול ההליך המשפטי.
תביעות מסוג זה, מכונות בשפה המקצועית, שימוש לרעה בהליכי משפט, ועצם הגשתן הוכרה כהפרה של הוראות סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שהן הוראות העוסקות בחובת תום הלב הכללית בקיום חיובים שונים, והחלת דיני תום הלב, על נושאים שאינם נוגעים לחוק החוזים, ומתפרשים על פני יתר ענפי המשפט.
עד להלכה שניתנה על ידי כב' השופט אלכס שטיין בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו, 17.11.2020) ("הלכת אלכסנדר אורן"), הסנצקציה שננקטה כנגד מי שהגיש תביעה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, כללה מגוון רחב של סנצקיות, ובהן ביטול התביעה עקב השימוש לרעה בהליך, סילוק התביעה על הסף, הימנעות ממתן סעד הצהרתי ועוד.
אלא שעצם הגשת התביעה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, לא היוותה בסיס להגשת תביעה נזיקית, עקב הנזק שנגרם, ולא הקנתה את הזכות לנפגע, לקבל פיצוי הולם על הנזק הממשי שנגרם לו. הלכת אלכסנדר אורן הנ"ל, שינתה את המצב המשפטי, והקנתה לבעלי דין שנגררו להליך סרק, אפשרות (גם אם נדירה יחסית) לקבל פיצוי נזיקי, להבדיל מלהסתפק בהוצאות הנפסקות בסוף ההליך, שעל פי רוב אינן מביאות לפיצוי מלא על נזקי הנתבע, ובמילים אחרות, אינן בשווי הריאלי של ההוצאות שהוציא לשם התגוננות מפני הליך הסרק.
כב' השופט שטיין, הסביר את הרציונאל להוספת סנקציה זו, שלא הייתה נהוגה עד אותה עת, וכן חידד לגבי המקרים שבהם יהיה ראוי לאפשר את סנקצית הפיצויים והמקרים בהם, ניתן יהיה להסתפק בסנקציה אחרת:
"סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו.
הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. […]".
כלומר, במקרים בהם השימוש לרעה בהליכי משפט השיג את תכליתו, קרי, גרימת נזק בלתי הפיך, נזק שהושלם, לנתבע, הרי שתרופה אחרת, זולת פיצויים, לא תסייע לנתבע ולכן יהיה זה נכון לפצות אותו כספית על נזקיו. יש לציין, כי לפי עמדתו של כב' השופט דוד מינץ, ניתן במקרים אלה, לבקש סעד על יסוד עוולת הרשלנות הכללית, הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, וכב' השופט מלצר, סבר באותה הלכה, כי נכון יהיה לעשות שימוש בסעיף 39 לחוק החוזים.
חשוב להוסיף, כי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שנקלטו מספר חודשים מאוחר יותר, אך כבר עמדו ברקע פסיקה זו, עוגנו מספר תקנות העוסקות במפורש בנושא שימוש לרעה בהליכי משפט, אולם לא נדונה בהן (ובפסיקה שניתחה אותן) האפשרות לתבוע על פי הן סעד כספי – נזיקי. כך גם, פסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון, שניתנה על ידי כב' השופטת ענת ברון ברע"א 1968/22 אורדן נ' לוי (פורסם בנבו, 16.8.2022), שבה ואושרה ההלכה, על אף שלא הוחלה על נסיבות המקרה שם.
כך או אחרת, פסק דין זה פתח לנפגעים מהליכי סרק, פתח מסויים, צר עדיין, לתבוע את מי שהגיש נגדם הליך סרק, וזו תוצאה ראויה. משרדנו מטפל בהליכי ליטיגיציה מורכבים בפני כל הערכאות השיפוטיות בישראל, לרבות בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה, ובוחן כל מקרה לגופו בטרם הגשת תביעה, תוך הערכת סיכוייה ומשקל הראיות שיש בידי הלקוח, כדי לקבל החלטה טובה ככל שניתן על דרך ההתנהלות הראויה ביחס למקרה.
